ניצבים כולנו מאחורי עמיר פרץ

Star inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactiveStar inactive
 

הביקורת שספג עמיר פרץ על מהלך האיחוד של העבודה עם מפלגת גשר של אורלי לוי־אבקסיס לא הורגשה בכלל בוועידת המפלגה ביום רביעי האחרון. הייתי שם, כמו תמיד, והתרשמתי מאחדות הדעות של חברי הנהגת המפלגה. כולם אישרו את ההסכם, וההתנגדויות היו ספורות. הבנתי שיש עוד תקווה לעבודה.

נכון, היו כאלו שרצו ללכת בדרך אחרת. גם אני, כמו אחרים, חשבתי לפרקים שיש לפעול למען ריצה משותפת עם מרצ, אולם עשיתי זאת בעיקר כדי למנוע את פרישתה של סתיו שפיר. אני מאוד מאמין בה ובאיציק שמולי, שני צעירים המהווים את דור העתיד של המפלגה, אבל גם מי שתמכו באיחוד עם מרצ הסירו את תמיכתם כשהבינו שהמשמעות היא ללכת עם אהוד ברק – אדם שאינו מונע על ידי אידיאולוגיה אלא משיקולים אנוכיים שהובילו אותו לממשלת נתניהו, לפילוג ולפגיעה קשה במפלגת העבודה. זו אינה דרכנו. ומשכך היה, ניצבנו כולנו מאחורי עמיר פרץ.

אלו אינם ימים פשוטים עבור מפלגת העבודה. אני הצטרפתי אליה בימים שבהם היא שלחה 47 נציגים מטעמה לכנסת, ובהמשך מספר זה אפילו גדל. אני גם זוכר את הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שהייתה אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות המדינה, והשפיעה מאוד גם על המפלגה. משה דיין, אחד מבכירי העבודה באותם ימים, חשב לפרוש בעקבות המלחמה, אולם ראש המפלגה גולדה מאיר ואנוכי כמזכ"ל פעלנו כדי להחזיר את אמון הבוחרים בנו, וזכינו לבסוף בבחירות עם 51 מנדטים. קשה אולי לדמיין כיום מספרים כאלו, כאשר בבחירות האחרונות העבודה זכתה לשישה מנדטים בלבד, אבל אני מאמין בכוחנו לחזור לקדמת הבמה.

אני מאמין בכך, משום שמפלגת העבודה הייתה ונשארה מפלגה אידיאולוגית, שמבוססת על אידיאולוגיה ולא על בעלי יומרה למנהיגות. ציבור המצביעים כיום תומך בדמויות – בין אם זה בנימין נתניהו, או שורת הגנרלים של כחול לבן – ועלינו לשכנע אותו שפרץ איננו רק אדם סימפטי ומנהיג רב־זכויות, כולל בנושאי ביטחון, אלא שמאחוריו גם ניצבת מפלגה עם בסיס רעיוני.

לשם כך, עלינו לצאת אל השטח, ולחתור למגע אישי עם ציבור הבוחרים. אסור לחשוב במושגים של סניפים עירוניים, צריך לחלק את מפת המדינה לפי קלפיות ולמנות בכל אזור קלפי כזה צוות משימה שמכיר את האנשים, שיודע מי תומך במפלגה, מי מתנגד לה ומי מתלבט ואפשר עוד לשכנע אותו. ואפשר לשכנע. נכון, נראה שהעם ברובו תומך היום בימין. ונכון, דיבורים על שלום אולי פחות מושכים מצביעים מבעבר. אבל כל מי שאומר שהמפלגה איבדה את דרכה, או שאין בה צורך בשל האלטרנטיבות משמאל ומימין, חוטא בזיכרון קצר – גם בעבר התמודדנו עם מפ"ם משמאל ועם חירות מימין, וידענו לשכנע את המצביעים לבחור בדרכנו השקולה והמאוזנת.

ומהי דרכנו? אצלנו בתנועה הקיבוצית ובמקומות רבים במדינה, צעירים שסיימו את בית הספר יוצאים בטרם שירותם הצבאי לש"ש – שנת שירות. אבל גם למפלגת העבודה יש את הש"ש שלה – שלום ושוויון. אנחנו חותרים להסכמים מדיניים עם שכנינו, ובה בעת למאבק בעוני ובמצוקה ולהקטנת הפערים בחברה. אנחנו לא מתייאשים מהקשיים בשתי החזיתות הללו, ומאמינים שהדרך האידיאולוגית הזו יכולה לחזור להיות המצפן הערכי של ההנהגה בישראל. ימיה של מפלגת העבודה כמפלגת שלטון נראים אולי כמו חלום רחוק, אך בשלב ראשון חשוב שנחבור אחרי הבחירות לכחול לבן ולמחנה הדמוקרטי. ולטובת המדינה, חשוב שחוט השדרה של ממשלה שכזו יהיה הש"ש של מפלגת העבודה.

====

המאמר המלא פורסם באתר ידיעות אחרונות.

הרשמה לעדכונים

"ביטחוננו תלוי בשלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל ובינינו לבין מדינות ערב ... ולשם כך מוצדק לשלם מחיר כבד."
ברל כצנלסון, 1938

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

יצחק רבין - שיר לשלום

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית