דעה לא פופולרית על חוק שימור מורשת ברל כצנלסון
Thank you for rating this article.בימים האחרונים התפרסמה היוזמה הישנה-חדשה לחקיקת חוק הנצחה לברל כצנלסון. לפי החוק המוצע, ייקבע יום זיכרון לאומי לברל, תיערך אזכרה ממלכתית לכבודו, ויקוימו פעילויות חינוכיות לזכרו. ההצעה זכתה לתמיכה רחבה במפלגת העבודה. אני רואה את עצמי כחלק מתנועת העבודה, ובתור איש שמאל, אני מכבד ומעריך את ברל, תורתו ופועלו. אך למרות ההערכה שאני רוחש כלפיו, אני מתנגד להצעה הזאת.
הסיבה להתנגדותי פשוטה: ברל כצנלסון מעולם לא הנהיגאת ההסתדרות הציונית, את הסוכנות היהודית, או את אחד מהמוסדות הלאומיים האחרים שהובילו להקמת מדינת ישראל. בכל חייו הציבוריים היה ברל מנהיג של צד אחד, של פלג אחד, בתנועה הציונית. מנהיגותו הייתה תנועתית, לא לאומית.
ההצעה עלתה, שלא במפתיע, לאורו של חוק ההנצחה לזאב ז'בוטינסקי, שנחקק בשנת 2005. בכל פעם שאני נתקל בהתייחסות לחוק הזה, עולה בי רוגז. ז'בוטינסקי מעולם לא הנהיג את התנועה הציונית (למעשה, הוא פילג אותה), והיה, ממש כמו ברל, מנהיג תנועתי, לא לאומי. בתור מנהיג תנועתי גרידא, אין לנו, אנשי תנועת העבודה, דבר וחצי דבר עם ז'בוטינסקי. החוק שנחקק לזכרו מצדיק כביכול את "תיקון העוול", ואת חקיקת החוק לזכרו של ברל, לשם האיזון. אך לפי אילו קריטריונים נקבע מי יזכה לחוק הנצחה וליום זיכרון רשמי מטעם המדינה?
אם בעבר חוקק חוק לזכר ז'בוטינסקי, וכעת אנו מבקשים לחוקק חוק לזכרו של ברל, מדוע שלא נציע לחוקק חוקים נוספים לזכרם של מנהיגים אחרים של תנועת העבודה, כגון נחמן סירקין ודב בר בורוכוב? בני הציונות הדתית שואלים את אותה השאלה, וכעת אנחנו למדים, לפי הדיווח ב"הארץ", כי באותה הרוח מתוכנן גם חוק הנצחה לאומי לכבוד הרב קוק. היכן הדבר ייעצר? מדוע שלא נחוקק חוקי הנצחה נוספים, ונקבע ימי זיכרון לאומיים גם לרב ריינס, למקס נורדאו, לאחד העם ולמאיר יערי? בהתאם, יבוא היום וגם אחינו החרדים יבקשו לחוקק חוק הנצחה ולקבוע יום זיכרון לאומי לרב עובדיה יוסף ולרב שך. האם נמלא את לוח השנה שלנו בימי זיכרון והנצחה?
יום זיכרון לאומי מהווה את הרמה הגבוהה ביותר שעם יכול לקבוע להנצחת יקיריו. לעניות דעתי, שלושה אנשים בלבד ראויים ליום זיכרון כזה, ולחוק הנצחה ממלכתי לשימור פועלם. "שלושת הגדולים", כדבריו של ההיסטוריון פרופ' זאב צחור, הם בנימין זאב הרצל, חיים וייצמן ודוד בן גוריון. הרצל, מייסד התנועה הציונית וההסתדרות הציונית, הוא שהחל את המסע הציוני אל עבר מדינה יהודית. וייצמן, האיש שעמד בראש התנועה הציונית במשך הזמן הרב ביותר בתולדותיה, הוא שפעל והביא להפיכתה של הצהרת בלפור לבסיס המשפטי והמדיני של המנדט הבריטי, הבסיס אשר עליו צמח היישוב היהודי. דוד בן גוריון, האיש שעמד בראש היישוב היהודי בשנותיו המכריעות, הוא שהכריז על הקמת המדינה והנהיג אותה בשנותיה הראשונות. שלושת אלו, הנשיא הראשון של ההסתדרות הציונית, נשיא המדינה הראשון, וראש הממשלה הראשון, הם היחידים הראויים לחוק הנצחה נרחב מסוג זה, וליום זיכרון ממלכתי לזכרם. בנוסף לכך, יצחק רבין ראוי גם הוא ליום זיכרון לאומי, לאו דווקא מחמת פועלו, אלא מחמת הירצחו על ידי אזרח ישראלי, אירוע שטלטל את הדמוקרטיה הישראלית, ושיש לשמר את זכרו וללמוד את לקחיו. אין בכך הטיה פוליטית, ואינני עושה איפה ואיפה. אילו, חלילה, היה אחד ממנהיגי הליכוד נופל קורבן לרצח פוליטי מסוג זה, הייתי תומך בחקיקת חוק זיכרון ממלכתי גם לכבודו.
שאר נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, שעמדו בראש המדינה, ראויים גם הם להנצחה ממלכתית, אך לא לימי זיכרון לאומיים ולאזכרות שנתיות, ואין זה משנה לאיזה מחנה פוליטי הם משתייכים. ואילו המנהיגים הפוליטיים-תנועתיים-מפלגתיים, מסוגם של ברל, ז'בוטינסקי והרב קוק, אינם ראויים להנצחה ממלכתית. יש מקום להבטיח תמיכה, תקצוב וסיוע לכל עמותה פרטית או מפעל הנצחה עצמאי שקמים למענם, כגון קרן ברל כצנלסון, מכון ז'בוטינסקי ומוסד הרב קוק, אך לא להפיכתם לדמויות "ממלכתיות" הזוכות להנצחה ממלכתית, מן הסיבה הפשוטה שהם לא היו דמויות ממלכתיות, ולא הנהיגו את האומה היהודית המתחדשת.
