רישום הסעים עצרת רבין 2022

להרשמה

מגיעים ברכב, כמה מקומות פנויים יש לכם?
מחפשים טרמפ, מהיכן?

הנצחה ומורשת - מאה שנים להולדת רבין

Thank you for rating this article.

"מאה שנים זה לא יומולדת זו נקודת ציון דרך, במחנה שלנו לצערי בשנים האחרונות סופרים את האין.

כותרת דבריי היא הנצחה ומורשת ואין דרך או רצון לחמוק מהקשר בין הרצח לתהליך המדיני פורץ הדרך שטרם הושלם. (כי) אין דיון על מוסריותה של המדינה היהודית דמוקרטית, ויכולתה להשאר לעמוד איתנה ומאוזנת על שתי רגליה ההכרחיות - בלי דיון על חלוקת הארץ. הס מהלזכיר את המחלוקת על חלוקת הארץ. שאין בכלל דיון פעיל כיצד יהדות היא לא רק דת כי אם לאום שלא לומר תרבות, ומי יעז לומר בקול וברצינות שחברת מופת היא מה שביקשו קודמינו להקים כאן?

באין חידוש באין לימוד באין דרך אין לציונות משמעות. וכך התקיעות בנקודת מחלוקת חלוקת הארץ, כמו אגב בעניין הסטטוס קוו המדומה שבין דת ומדינה.

להישאר פוליטיקאי רלוונטי אחרי מותך זה גם הישג ייחודי. אבל זה פחות אלקטורלי. וכך יצא שהמון שנים כבר אנחנו מצפים ממנו שיהיה חזק למעלה במקום שנהיה חזקים למטה.

אני כועסת, אני דואגת, אבל כאדם באמצע החיים, כאמא, כציונית, אין לי את הפריבילגיה לא להאמין במקום הזה".

הנאום המלא:

מאה שנים זה לא יומולדת זו נקודת ציון דרך, הזדמנות למבט קרוב וצפוף ונוקב.
וגם ספירת מלאי.
במחנה שלנו לצערי בשנים האחרונות סופרים את האין.

אני חושבת הרבה למה המחסור בחמלה, דווקא הוא נדחק לסוף הרשימה, אולי כי הרבינו לבכות את אבדן הפנס המורה.
לי באופן אישי אבדה הכתובת לתיקון עוולות - המבט החכם והזוית המרגיעה, זו שתמיד מכוונת אל היבשה ואל חוף מבטחים.

רבין לא היה סחבק, היתה לו היכולת להיות תובעני כלפי המשימות, אבל צנוע ביחס לעצמו, הוא לא היה סבלני במיוחד אבל ידע לכבד ולהיות קשוב לזולת ולעולם לא לקח את עצמו ברצינות אבל עשה כל דבר בשיא הרצינות.

כותרת דבריי היא הנצחה ומורשת.

נועה רוטמן רבין

נועה רוטמן רבין

במבוכת הרצח הפוליטי ההנצחה היא מלאכה כפויות טובה. אין דרך צנועה להנציח. ואין דרך או רצון לחמוק מהקשר בין הרצח לתהליך המדיני פורץ הדרך שטרם הושלם. חוג רעיוני מדיני זה היה אמור להיות מורשת רבין. אני תוהה הרבה מדוע הדבר הזה לא הסתייע עדיין - רבע מאה ויותר מאז הרצח - והתשובה שאני מוצאת היא המחלוקת שעדיין קיימת.

הרי שאלת חלוקת הארץ נותרה המחלוקת הבלתי מלובנת ואיכשהו עשן הרצח סייע למיסמוס הדיון הנוקב במקום שיביא ההיפך. כולם מעדיפים להדליק נר לשיר את שיר הרעות ולרחוץ בניקיון כפיים מאשר לנהל דיון נוקב על אחריות ציבורית, גבולות השיח ומחיר החיים בארץ ישראל במדינה דמוקרטית. דיון על ערכים ליברליים הפך תיאורטי, כי הדיון על חלוקת הארץ הוא כבר מזמן המחליף והקובע את הטון. אין דיון על מוסריותה של המדינה היהודית דמוקרטית, ויכולתה להשאר לעמוד איתנה ומאוזנת על שתי רגליה ההכרחיות - בלי דיון על חלוקת הארץ.

התהליך הזה, של הצימצום המתמשך בתוכן הערכי הליברלי הציוני, מתאפשר גם בין היתר מפני שאת דור תש״ח של יצחק רבין, את הישירות והענייניות והבוטות, החליפו מזמן מגמות עולמיות עם ייצוג מקומי מאד נוכח, גם אם כרגע לא בשילטון, של מנהיגים מאופרים החותרים בים הגלים המלטף של תרבות הפירגון אגב התבכיינות על רדיפה. כשמנהיג כזה עושה פניה קבועה למודרים בחברה, היא לא לשם טיפוח אלא למען המשך הקיפוח, סוג של משחק ממוקד בפצע. הרי השסע הוא נכס פוליטי, וכך לא נמצאה כתובת שתתן מענה. בתרבות הרייטינג הכל הופך אישי. אין דיון ערכי אמיתי על מטרות. הכי עמוק שמגיע השיח אם בכלל - תחום לחלון הזדמנויות. מה ניתן לעשות עכשיו. איך נכון להגיב. אנחנו מגבילים את עצמינו ואת נקודת מבטינו למה שכדאי, לא למה שראוי - ואין לנו חזון עדכני ומתפתח שרואה הווה המוליד עתיד, אלא רק את הזמן שעכשיו. והישרדות. את כל הללו דוחפים אנחנו לעצמינו ובאמצעות זולתינו שעל המסך ואם אפשר בבקשה אז בפירוטכניקה עם דמעות ודם ומחשוף ומילים בוטות, כדי שיהיה מוקצן מצולם ומודלף. ואז משותף. לא כדי להתקרב כמו לגביה את גלי התגובות. וכך מרבים שינאה. ומוסיפים עוד ריב. ומבצרים את חומת ההבדלים בין השבטים ומתחזקים בואכה מתדלקים מריבות ישנות.
בבתי הספר לומדים יותר על כיבוש הארץ לפי הגירסה שעודכנה לאחרונה בספר יהושוע, וזו עדיפה מאשר מורשת קרבות מלחמת העצמאות, המחתרות והקמת צה"ל.

הס מהלזכיר את המחלוקת על חלוקת הארץ. הס מלהכביר מילים על מורכבות, נמנעים מהמקומות שעלולים לחייב את אנשי החינוך להביע דעה. דעות זה דבר שחוזר מנכ"ל לא מאשר.

ולא רק החינוך הממלכתי והבלתי ערכי שלנו הוא הבעיה. הבחירה הממלכתית בעם אחד וצבא אחד, נראית כמו בדיחה מיושנת על רקע שמי הטלביזיה בהם מככב איתמר בן גביר - משתמט מצהל שהוא פני הציונות החדשה, נבחר ציבור ונסיך בן בית באולפנים.

אז מה הפלא שאין חיבור נוכחי להמשיך לעלות בחומה ולשאוף להקים בית יהודי לאומי שגדול מתריג מצוות - כציווי פטריוטי? שאין בכלל דיון פעיל כיצד יהדות היא לא רק דת כי אם לאום שלא לומר תרבות, ומי יעז לומר בקול וברצינות שחברת מופת היא מה שביקשו קודמינו להקים כאן?

כן אולי זה לא פלא בכלל, כי הרי אנחנו הורגלנו לשאת על כתפיים את משא הרוב, לא מצליחים להתנסח כקבוצת מיעוט בטח לא כזו שדעתה בשוליים, מסרבים להאמין שזה כוחינו המספרי ולכן גרים בתוך עצמינו עם דומינו, קהילות תחומות ומבוצרות בשבטם, אין פרהסיה פעילה - אולי במנגל של יום העצמאות.

באין חידוש באין לימוד באין דרך אין לציונות משמעות.
כן. יש גם פה ושם מופעים משותפים.
מרפסות של כפיים לרופאים בשעת מגיפה, או משלוחי חבילות לחיילים בעת לחימה.
אבל זה בקצה הקיצון.
וכך התקיעות בנקודת מחלוקת חלוקת הארץ,
כמו אגב בעניין הסטטוס קוו המדומה שבין דת ומדינה.

ובדומה מאד למתואר אודות המשבר החברתי ערב 1967,
אותו המבוי הסתום - פוגש אותנו שוב.

מאה שנים להיוולדו וקצת יותר מ26 להירצחו,
אנחנו שוב ניצבים באותה נקודה,
שמחייבת עבודה עמוקה פנימה,
וחסרה לנו מנהיגות, ודאי כזו שמקובלת על שדרות רחבות מספיק בעם על מנת שתחבר אותנו יחד.

לי אישית הוא חסר למרות שהוא היה כבר אמור להיות בן מאה. והגעגוע מה לעשות הוא כזה, משולל הקשר כרונולוגי. כמוהו יש עוד דברים שהזמן לא פוגע בתוקפם:

למשל, העובדה שלא יתווסף שטח בין הירדן לים, ולא הישראלים ולא הפלשתינאים יכחדו. ולא תבוא על סיפוקה הדרישה הלאומית של אחד מהעמים אלא עד תתגשם.
נערה הייתי ואינני עוד. נולדתי לשלום ב-1977 והתבגרתי להאמין באוסלו הגם שזו היתה יוזמה של אין ברירה. עיקר כוחה של היוזמה הזו היה אמור להיות טמון בהדרגתיות. זו שתאפשר פיוס בין העמים טרם קבלת ההחלטות על חלוקת הארץ.
מציאות הרצח קטעה את השרשרת בנקודה קריטית. הפיוס לא הושג. ולכן נותרה דעתו החסרה רלוונטית שנים אחרי נורו שלוש היריות וקופדו חייו.

להישאר פוליטיקאי רלוונטי אחרי מותך זה גם הישג ייחודי. אבל זה פחות אלקטורלי. וכך יצא שהמון שנים כבר אנחנו מצפים ממנו שיהיה חזק למעלה במקום שנהיה חזקים למטה.

כנכדה
אני כועסת,
אני דואגת,
אבל כאדם באמצע החיים,
כאמא,
כציונית,
אין לי את הפריבילגיה לא להאמין במקום הזה.

בעולם של לפני, החיים שלי התנהלו מבעד לחומה שהגנה עליי ומתחה קו ברור בין הפרטי לללאומי. בלילה המר ההוא, שאיבדנו כ"כ הרבה, נפרצה לתמיד גם החומה.

מאה זה ציון דרך וכבר מזמן לא יומולדת.

השנים שעברו החליפו שדות בכבישים וחיוכים בהבנה מייגעת שהדברים לוקחים זמן והשבור הופך שלם. בעיקר - כי זה מה שיש.

תודה לכם שאתם זוכרים. ועושים. שבת שלום.

===

דברים מתוך כנס מאה שנים להולדת יצחק רבין, שערך חוג הארבעה בנובמבר של מפלגת העבודה.

"אני פוסע בעקבות בן־גוריון בעיניים עצומות אבל מדי פעם אני פוקח את עיני."
זלמן ארן

מאז 2004

כבר מעל 18 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

הרשמה לעדכונים

יצחק רבין - 2015

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי