מפלגת העבודה חייבת לחזור לבייס - מיאוש לתקווה

Thank you for rating this article.

בהסתיים מערכת הבחירות לכנסת ה-23, לאחר פרוק שותפות העבודה-גשר-מרצ, מפלגת העבודה חייבת לחזור למקורות, לשורשים, לקהל הבית שלה ולא לנהות שוב אחרי משיח-השקר שיציל אותה, יסחוף אחריו המונים ויביא אותה לשלטון.

מפלגת העבודה חייבת להתמקד בהשרדות ביחד עם גרעין מצביעה הקשה מהבחירות האחרונות לכנסת ה-23 (7 מנדטים או רק 3 מהם) ואשר לפי סקרים מרביתם מתנגדים לכניסה לממשלת נתניהו-גץ.

אז ניסינו הכול והלכנו לימין, לשמאל, לחברתי, למדיני, לישן, לחדש, לחיבור, לפיצול, לאשכנזי, למזרחי - הגיע הזמן לחזור הביתה. כל חיבור, פיצול, הסתרה או הדגשת מסרים - היה בהם הגיון פוליטי, רעיוני ותפעולי שקרץ לחלקים מקהל מצביעי העבודה. אבל לא לכולם ובפועל תמיד הרחיק את הקהל המתנגד מתוך המפלגה וזה לא שב אליה.

כעת המפלגה ניצבת מול ציבור נאמן אחרון ואל לה לנטוש אותו - כי בעוד הימין פועל מתוך פחד ויוצא להצביע, השמאל-מרכז פועל מתוך יאוש ונשאר בבית. משימתה של מפלגת-העבודה ועתיד הישרדותה תלוי ביכולת שלה להציג למצביעיה אלטרנטיבה בדמות החזרת התקווה.

אפשר להתלות באמירה של אריאל שרון "לא משנה אם אתה למעלה או למטה, העיקר להישאר במשחק" - ונוכח המצב המשברי בפניו ניצב הליכוד והתפרקות כחול-לבן, בהחלט סביר כי תוך זמן לא ארוך, המערכת הפוליטית תעבור 'ארגון-מחדש' ולכן הישרדות כעת תאפשר התחדשות בטווח הארוך. גם אם חבירה לחוסן-לישראל יכולה להיות הגיונית, הרי כניסה לממשלת נתניהו, הכשרת נאשם בפלילים והמשך ריסוק מוסדות השלטון והמשפט הנה בעייתית ביותר ויש למצוא את הדרך לפרק את התלות בין השתיים.

דווקא בתקופה זו של משבר מפלגתי וכללי, יש הזדמנות - הכלים הדיגיטלים הפכו מקובלים ומאפשרים חיבור מהיר ומידי למצביעים, לחברים, לסניפים והחייאת השיח הפנים-מפלגתי, קבלת החלטות רחבה ויצירת אחדות דרך ורעיון והפיכת הייאוש לתקווה.

אחדות הדרך והרעיון במשמעות של שמירה על ריבוי דעות מצד אחד והרוח הדמוקרטית הפנים מפלגתית. מצד שני הנפת שני הדגלים של שלום וחברה ועמידה על עקרונות היסוד הסוציאל-דמוקרטים ולא החלפה, הסתרה והתאמת מסרים בהתאם לסקרים עונתיים.

חזרה הביתה או חבירה והטמעות?

בניגוד לדימוי הציבורי שלה, מפלגת העבודה ניסתה להתחדש, לשלב כוחות חדשים ושאינם בשר מבשרה, להשתלב במסגרות חיצוניות, לפנות לקהלי יעד זרים לה, לשנות מסרים, להתאים את עצמה ולמעשה להיות היא עצמה - מפלגה מגוונת, רבת צבעים וגוונים, עשירה בזרמים רעיוניים המתנגשים ומשתלבים זה בזה ולא מונוליט רעיוני קשיח ומתנוון.

אבל ניסיונות אלו כולם, נכשלו כשלון חרוץ. ורק ניסוי אחד היא לא עשתה - להתמקד בערכי הליבה, לדבר לקהל המצביעים הנאמן שלה ושאליו אותיות א.מ.ת עדין מתחברות לרגש, להתמקד במסרים ובערכים היסודיים, לעמוד בהבטחות ולשרת אותו מהאופוזיציה באם נדרש.

מפלגת העבודהמפלגת העבודה במצבה התדמיתי, הכלכלי וכוחה בכנסת - חייבת להלחם על הישרדותה, חייבת לחזור הביתה לציבור הבוחרים שעוד נאמן אליה, לסניפים, לפעילים, לערכי תנועת העבודה. לכן, אסור לה להצטרף לממשלת נתניהו ולהפר את אמון הבוחרים הללו, כל שנותר לה הם אחדות הדרך והרעיון ואסור לה לאבד גם אותם.

העבודה שתמיד הייתה מפלגת שלטון, מרכזית המכילה בתוכה זרמים מהימין הרך, חובשי כיפה מתונים, שמאל חברתי-ומדיני ומרכז בטחוני וליברלי-כלכלי איבדה ציבור זה לטובת כחול-לבן ויש-עתיד. גם בגלל התנהלותה, גם בגלל שריסקה את אמון מצביעה, גם בגלל ששינתה מסרים וערכים, גם בגלל מציאות משתנה, אבל בעיקר בגלל משבר אמון וייאוש מצביעיה.

היגיון פוליטי והשרדותי בחבירה לחוסן-לישראל.

חבירה או הטמעות בחוסן-לישראל בראשות בני-גנץ, היא חלופה אפשרית והגיונית פוליטית ממספר בחינות.

חשוב להבהיר - הניתוח מתבסס על ההנחה כי גרעין המצביעים הקשה של 7 או 3 מנדטים ימשיך להצביע א.מ.ת וכל זמן שיתאפשר לו והמפלגה תשמור על צביונה הבסיסי

בני גנץ

מרבית חברי הכנסת שלה יוצאי מפלגת העבודה, היא מחזיקה בעמדות חברתיות ומדיניות קרובות עד חופפות, קהל המצביעים שלה מגיע ברובו ממצביעי א.מ.ת, היא בעלת משאבים כלכליים ונוכח פשיטת הרגל של המפלגה. חבירה אליה, תאפשר למפלגה לחדש כוחות, להתארגן, לחבר אליה מחדש פעילים ותומכים ולהחזיר את האמון בה - אם בישיבה בכנסת ה-23 ואם בסיבוב בחירות נוסף לכנסת ה-24.

מיפוי עמדות1 גנץ, על הרצף שלום-ביטחון וחברתי-כלכלי ולעומת יושבי-ראש עבר של מפלגת-העבודה - מראה כי הן חופפות באופן סביר לאלו של ציבור מצביעי המפלגה. עם זאת, יש להסתייג והיות ורצף דת-מדינה (שלטון החוק) לא מוצג מסיבות של מורכבות וסביר כי על ציר זה, החפיפה בעייתית הרבה יותר3.

חיבור כזה, אפשר להמשיל לחיבור דומה בעבר ושל אחדות-העבודה והפועל-הצעיר שיצרו את מפא"י, או של מפא"י ורפ"י שיצרו את מפלגת-העבודה - כאשר במקרה הראשון חוסן-לישראל נדמית לאחדות-העבודה ובשני לרפ"י הנציות ואילו מפלגת-העבודה לפועל-הצעיר ולמפא"י היוניות והסוציאליסטיות. כך, שאפשר לראות בו המשך טבעי והיסטורי ולא תקדים.

השאלה, האם זו תהיה חבירה זמנית לשם שיקום, או הטמעות ואובדן זהות? או שבעצם זו תהיה חזרה לזהות האמיתית של מפלגת העבודה ההיסטורית - חזרה למרכז הרעיוני האמיתי של הציבוריות בישראל.

סקרים שנערכו לאחרונה בקרב ציבורי חברי המפלגה ובכלל זה אלו שהצביעו למפלגה בבחירות לכנסת ה-23, סקר שנערך  מפלגת העבודהבתאריך 7-8.4.20 וכן סקר שנערך בתאריך 23.4.20, מראים כי הגרעין הקשה של מצביעי העבודה לכנסת ה-23 רואה בחבירה כזו וכניסה לממשלת נתניהו פתח לחיסול המפלגה - אפשר לראות בזאת קריאת אזהרה. כי ואחרי הכול, אותו גרעין קשה ונאמן - הוא כל מה שנשאר לה למפלגה להאחז בו.

אז גם אם חבירה לחוסן-לישראל הגיונית, הרי כניסה לממשלת נתניהו, הכשרת נאשם בפלילים והמשך ריסוק מוסדות השלטון והמשפט הנה בעייתית ויש למצוא את הדרך לבטל את התלות בין השתיים.

הסקירה הבאה מראה כי נסיונות החבירה, החיבור, שינוי הכיוון, פזילה לקהלים חדשים כשלו תמיד. אכן, הפחד מהעלמות מפלגת העבודה גדול והנתיב הבטוח הוא חיבור עם חוסן-לישראל ולהבטחת שרידות המפלגה. אבל הצדק ואולי גם החוכמה ובהתבסס על רשימת הכשלונות למטה, מצביעים כי לכאורה נכון להתמודד עצמאית.

תשובה פשוטה, אין.

מפלגת העבודה ניסתה, אי אפשר להגיד שלא

מפלגת העבודה ניסתה כל דרך, כל נתיב, כל רעיון, כל הצעה שעלתה בדעת הקהל. מאז בחירת אהוד ברק ב-1999 ליושב-ראש, מפלגת העבודה הלכה בכל נתיב אפשרי - אמנם, בדימוי הציבורי שלה היא שמרנית, לא גמישה, מסרבת להתחדש, לא קולטת כוחות חדשים, לא מתחברת. אבל המציאות וכאמור למטה שונה לגמרי.

המפלגה החליפה יושבי-ראש וכאשר כל אחד מביא איתו (או איתה) סל כישורים, ערכים ותפיסת עולם שונה (לעיתים מהותית), התמודדה עצמאית, התחברה, התפצלה, הניפה את הדגל החברתי על חשבון המדיני-בטחוני, את הביטחוני על חשבון החברתי, דיברה עם קהלי שמאל והפנתה להם גב, התרחקה מהציבור הערבי וחזרה אליו, פנתה לימין החברתי הרך ולקהל חובשי הכיפות, חברה למפלגות מרכז, העמידה בראשה נשים, גברים, אשכנזים, מזרחיים, גנרלים, יוצאי הסתדרות, אנשי ממון ואנשי עבודה, בעלי קבלות וחסרי ניסיון.

גנרלים כמו ברק ומצנע, מזרחיים כמו פואד, פרץ וגבאי, אנשי מפלגה כמו הרצוג ופרץ, ודם חדש כמו גבאי וברק (בפעם הראשונה), נשים כמו יחימוביץ', בעלי אג'נדה מדינית-ביטחונית כמו ברק, מצנע והרצוג, או חברתית נטו כמו פרץ ויחימוביץ', בעלי נסיון עסקי עשיר כמו גבאי או נפילים כמו שמעון פרס - כולם שונים, מגוונים ואף אחד לא הביא שלטון ופרט לברק בבחירות לכנסת ה-15.

היא ניסתה הכול.

הכול, חוץ מאשר להיות היא - התוצאה במבחן המנדטים, כישלון.

מפלגת העבודה

ציור1: מספר המנדטים בפועל, לפי כנסת\יו"ר

מוצגת סקירת כל ראשי-המפלגה והרשימות בראשון התמודדו ומאז אהוד-ברק בשנת 1999 לכנסת ה-15 ורשימת ישראל-אחת ועד עמיר פרץ לכנסת ה-23 ורשימת העבודה-גשר-מרצ (בן-אליעזר ושמעון פרס נכללו ברשימה ולמרות שלא עמדו בראש המפלגה בבחירות לכנסת בתקופה המדוברת).

מפלגת העבודה

ציור2: עמדות יושבי-ראש, השוואת חפיפה ביחס לעמדות מצביעי העבודה

 מפלגת העבודה

ציור3: סטיית העמדות האישית, ביחס לעמדות מצביעי העבודה

מיפוי והצגת פערי העמדות של יושבי-הראש מבוסס על ענף מדע-המדינה 'פוליטיקה כלכלית' המאפשר הצגת מפות עמדות ויחסי כוחות2.

עמיר פרץ (2019-2020) - כנסת 22, 5 מנדטים; כנסת 23, 3 מנדטים

חבר כנסת ושר בממשלה, יושב ראש הסתדרות, ראש עיר, מזרחי, חברתי, פריפריה, שמאל חברתי-מדיני מובהק (השמיניה), איש של אנשים, שר ביטחון במלחמת לבנון ה-2.

בבחירות לכנסת ה-22, רץ בראשות מפלגת העבודה והחיבור העבודה-גשר שהביא 6 מנדטים (מתוכם 5 של מפלגת-העבודה). בעקבות החיבור עם אורלי לוי-אבוקסיס, הובלט ההקשר החברתי-מזרחי והתרחקות מזיהוי שמאל ועם פניה לימיך הרך (על תוצאות החיבור, קראו פה).

בבחירות לכנסת ה-23, רץ בראשות חיבור העבודה-גשר-מרצ שלא תמך בו במקור והביא 7 מנדטים (מתוכם 3 של מפלגת-העבודה). הובלט ההקשר השמאלי, אך גם זיהוי חברתי-ימני עמוק ותמיכה בגנץ וכחול-לבן לראשות הממשלה (על תוצאות חיבור העבודה-גשר-מרצ, קראו פה). לאחריהן פרשה גשר ברשות אורלי לוי-אבוקסיס והעבירה תמיכה לבנימין נתניהו ופרץ בוחן הצטרפות לממשלת נתניהו ובחסות חוסן-לישראל של בני גנץ (כחול-לבן, לאחר פרישת יש עתיד ותל"ם) וכן חבירה בכנסת אליה.

אבי גבאי (2017-2019) - כנסת 21, 6 מנדטים

איש עסקים מצליח, שר בממשלה (התפטר על רק רעיוני), נטע זר במפלגה ומתנגד נחרץ למנגנון שלה, מזרחי.

הוביל את מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-21 ולאחר פרוק המחנה-הציוני שבהן קיבלה 6 מנדטים. הקמפיין התרחק מסממני שמאל, פנה לציבור ימני ואפילו מסורתי, עם דגש על ראיה חברתית-אזרחית (אם כי לא שמאלית באופן מובהק) והתרחקות מהנושא המדיני-בטחוני.

התפטר מתפקידו ולאחר ניסיון להצטרף לממשלת נתניהו שזכה לתגובה שלילית במפלגה. הותיר את המפלגה עם גרעון כלכלי עמוק.

יצחק (בוז'י) הרצוג (2013-2017) - כנסת 20, 19 מנדטים

בנו של נשיא המדינה, חבר כנסת ושר בממשלה, בשר מבשרה של המפלגה ואיש המנגנון, אשכנזי, איש האליטות, איש של אנשים אך נתפס קר, בעל דימוי ציבורי בעייתי אבל אהוד מאוד בקרב הפוליטיקאים מכל המגזרים ומצטיין בחיבורים פוליטיים.

הוביל את מפלגת-העבודה לחיבור עם ציפי לבני ומפלגת-התנועה בבחירות לכנסת ה-20 ברשימת המחנה-הציוני שקיבלה 24 מנדטים (מתוכם 19 למפלגת-העבודה). הקמפיין שם דגש על ההיבט המדיני, הזניח את החברתי והתרחק מסממני שמאל.

בחן כניסה לממשלה בראשות נתניהו ועל בסיס תכנית מדינית אזורית, אך זו לא התממשה - עוד על מה קרה בבחירות בראי מפלגת העבודה, קראו פה.

שלי יחימוביץ' (2011-2013) - כנסת 19, 15 מנדטים

עיתונאית, חברתית, דמות מוכרות ואהודה, חברת כנסת מנוסה, אשכנזייה, לא צמחה במפלגה ותמיד נחשבה "לעומתית".

הובילה את מפלגת-העבודה בבחירות לכנסת ה-19 ובהם קיבלה 15 מנדטים ותוך ניהול קמפיין חברתי מובהק, עם הסתרת הצד המדיני-בטחוני וקריצה ברורה למרכז ובכלל זה הימני.

אהוד ברק (2007-2011)

גנרל ורמטכ"ל, גיבור ישראל, חבר כנסת, שר בממשלה, בעל קבלות בעשייה ביטחונית ובממשלה, איש חריף ומבריק, סוחף ומוביל, אשכנזי, בן קיבוץ, איש קר ומרוחק, בכהונתו הראשונה - ניצח את נתניהו.

בבחירות לכנסת ה-18, רץ בראשות מפלגת-העבודה והשיג 13 מנדטים ונכנס לממשלת נתניהו ובהמשך פרש להקים את מפלגת-העצמאות (ביחד עם 4 חברים נוספים) והותיר את מפלגת-העבודה עם 8 מנדטים וגרעון כלכלי עמוק.

עמיר פרץ (2005-2007) - כנסת 17, 19 מנדטים

חבר כנסת ושר בממשלה, יושב ראש הסתדרות, ראש עיר, מזרחי, חברתי, פריפריה, שמאל חברתי-מדיני מובהק (השמיניה), איש של אנשים, למרות שעזב וחזר נחשב איש מפלגה.

הוביל את מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-17, עם מצע חברתי מובהק, ובהן קיבלה 19 מנדטים. הצטרף לממשלת אולמרט וקדימה (עוד על ההישג בבחירות הללו, קראו פה).

שמעון פרס (2003-2005)

מדור הנפילים של הציונות והקמת המדינה, איש מנגנון.

הצטרף לממשלת שרון בכנסת ה-16, לאחר הפסד בבחירות לתפקיד היו"ר פרש ועבר למפלגת קדימה ובה התמודד לכנסת ה-17 ולא הוביל את המפלגה בבחירות.

עמרם מצנע (2002-2003) - כנסת 16, 19 מנדטים

גנרל, ראש עיר גדולה (חיפה), שמאל מובהק, אשכנזי, איש קר ומרוחק, בעל קבלות בעשייה ציבורית, לא צמח במפלגה והיה מנותק וזר למוסדותיה.

בבחירות לכנסת ה-16, השיגה רשימת מפלגת העבודה 19 מנדטים וסרב לשבת בממשלת אריאל שרון והתפטר מראשות המפלגה.

בנימין (פואד) בן-אליעזר (2001-2002)

גנרל, חבר כנסת, שר בממשלה, בעל קבלות בעשייה בממשלה ובכנסת, מזרחי, איש של אנשים. למרות שהגיע מבחוץ, נחשב בשר מבשרה של המפלגה.

לא הוביל את המפלגה בבחירות לכנסת, וכיהן בממשלת הליכוד של אריאל שרון ועד שהוביל לפרישה ממנה ובעקבות התנגדות לתקציב המדינה.

אהוד ברק (1997-2001) - כנסת 15, 23 מנדטים

גנרל ורמטכ"ל, גיבור ישראל, חבר כנסת, שר בממשלה, בעל קבלות בעשייה ביטחונית ובממשלה, איש חריף ומבריק, סוחף ומוביל, אשכנזי, בן קיבוץ, איש קר ומרוחק.

בבחירות לכנסת ה-15, הקים את רשימת "ישראל אחת" שהייתה איחוד בין מפלגת-העבודה, מימד (דתית, ליברלית) וגשר (חברתית, מזרחית בראשות דוד לוי) שהשיגה 26 מנדטים (מתוכם 23 למפלגת העבודה). ניצח בבחירות הישירות לראשות-הממשלה והקים ממשלה בראשותו וברשות מפלגת-העבודה (ישראל אחת).

מפלגת שלטון, מגוונת ואף פעם לא שמאל בלבד

מפלגת העבודה, אף פעם לא הייתה שמאל בלבד - תמיד הצטיינה במגוון דעות, זרמים, רעיונות, מגזרים ועדות שהיו חלק ממנה, חלק מרשימתה לכנסת וחלק מהשיח הפנים מפלגתי. היא תמיד הניפה את הדגל המדיני וגם את זה הביטחוני, דגלה בחופש פולחן אבל התעקשה על זהות יהודית-ציונית, שמה את מדינת הרווחה והדאגה לחלש בראש מעיניה אבל גם עודדה שוק חופשי, הגנה על מוסדות השלטון והדמוקרטיה אבל גם על מעמד הכנסת והממשלה.

תמיד היו בה לצד יונים גם ניצים, לצד אנשי הסתדרות וזכויות עובדים גם נציגי התעשייה והמגזר העיסקי, חובשי כיפה סרוגה ושחורה לצד חילוניים גמורים, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחיים, אנשי מרכז ופריפריה חברתית וגאוגרפית, יהודים ומוסלמים ודרוזים וצ'רקסים.

בציור2, אפשר לראות את השונות הגדולה בין עמדות יושבי-הראש מאז 1999 ומגוון הדעות והעמדות שהביאו עמם ואת החפיפה, החלקית בלבד, לעמדות מצביעי-העבודה. למעשה, יושבי-הראש היחידים שכמעט ולא התאימו לעמדות המפלגה היו עמרם-מצנע ואבי גבאי ובהתאמה שני אלו הביאו את התוצאות הגרועות ביותר ובאופן יחסי (החריג, ברק בסיבוב השני שלו - כאן הגורמים הסיבתיים שונים).

היא גם תמיד הייתה מפלגת בית למזרחיים ולמרות הדימוי שהודבק לה - אי אפשר להתווכח עם: 1 נשיא מדינה (נבון), 2 שרי בטחון (בן-אליעזר, פרץ), 4 מזכ״לי מפלגה (כהן, כבל, בר), 3 יושבי ראש (בן-אליעזר, פרץ, גבאי), 3 יושבי ראש הסתדרות (קיסר, פרץ, עיני), ואין ספור חברי כנסת ושרים, מזכירי סניף, ועד הפועל, ראשי ערים ועוד.

זו הסיבה שראשי המפלגה, שבאו והלכו, אף פעם לא באמת פעלו נגד רצון המפלגה אלא בתמיכה פנימית רחבה וגם אם לעיתים נשמע קולם של המתנגדים באופן בולט יותר או פחות. מגוון הדעות הזה, איפשר לה לשאוף שלטון, לקחת חלק בממשלות ישראל בלי שתשנה את עצמה באופן מהותי.

אבל כל חיבור, כל פיצול, כל הסתרה או הדגשת מסרים - היה בהם הגיון פוליטי, רעיוני ותפעולי. אבל בפועל הוא תמיד הרחיק את הקהל המתנגד מתוך המפלגה וזה לא שב אליה. והמציאות החדשה שבה מפלגות מרכז כמו כחול-לבן ויש-עתיד, מצד אחד ומצד שני הרשימה הערבית המשותפת דחקו אותה לצד השמאלי של מרכז המפה הפוליטית כבר לא מאפשרות לה מרחב פעולה כבעבר.

כיום, ציבור הבוחרים הנאמן לה הוא שמאל-מרכז מובהק - אין בו נטיות חברתיות ימינה, נטיה לשמאל הרדיאקלי של מרצ או לרשימה הערבית המשותפת, הוא גם לא מתחבר לימין הכלכלי של יש-עתיד ומתקשה עם הפקרת הדמוקרטיה של חוסן-לישראל (כחול-לבן).

מנגון ושיטה - לא תמיד זה עבד

היתרון הגדול של מפלגת העבודה, היה תמיד השטח - הפריסה הרחבה וכוח האדם הזמין, מנגון עם פריסה ארצית לסניפים, אלפי פעילים ומתנדבים, רשימות תומכים ותפוצה, מערכי הפעלה, שיטות עבודה מוכחות, ניסיון וידע נצבר ועוד.

אבל כבר כמה מערכות בחירות שאלו לא באמת מתפקדים - אם מסיבה תקציבית ואם כתוצאה מכשלון ניהולי מתמשך.

המפלגה חייבת לשקם במהירות את תשתיות הידע והמוכנות שלה לבחירות ולהקים מערך גמיש המכין את עצמו באופן רציף ולא רק לפני מערכת בחירות. הידע והכוח הארגוני, היו ועודם הכלי המשמעותי ביותר של המפלגה בימי בחירות ועליה להחזיר אותם לכשירות.

דווקא בתקופה זו של משבר מפלגתי וכללי, יש הזדמנות - הכלים הדיגיטלים הפכו מקובלים ומאפשרים חיבור מהיר ומידי למצביעים, לחברים, לסניפים והחייאת השיח הפנים-מפלגתי, קבלת החלטות רחבה ויצירת אחדות דרך ורעיון והפיכת הייאוש לתקווה.

הבריחה מהשמאל, הכניעה לשיח הימני

מפלגת העבודהכאמור, מפלגת העבודה פנתה לכמעט כל דרך אפשרית ומתוך כניעה מוחלטת לשיח הימני-לאומני-משיחי שהשתלט על מדינת ישראל. היא העדיפה להתאים את עצמה למציאות בה שמאל הפך מילה גסה, חזון מדיני של שתי מדינות קללה, ערעור על מעמד ההתנחלויות בגידה, והגנה על הדמוקרטיה אות קלון ולכן ליהטטה בעצמה ובציבור המצביעים שלה וכאשר היא שוחקת אותו עד דק, מבלבלת אותו, מפצלת ומפלגת ובעיקר מייאשת.

אפשר לראות את מגמת התנועה לימין המדיני בהשוואת עמדות יושבי-הראש וכאשר יחימוביץ' וגבאי התמקמו מימין לעמדות המפלגה וכך גם ברק ובציר החברתי-כלכלי.

ייאוש הפך למילת המפתח.

אם ציבור מצביעי הימין מונע, בעיקר על ידי בנימין נתניהו - אבל לא רק, על ידי הפחד. הרי שציבור מצביעי המרכז-שמאל מונע בעיקר על ידי הייאוש. ואם הפחד דוחף את ציבור מצביעי הימין לקלפי, הרי שהייאוש מרחיק את מצביעי השמאל ממנו.

מצביעי מפלגת העבודה מחפשים אלטרנטיבה לשלטון המושחת, הלא דמוקרטי, המפלג והזורע שנאה.

ייאוש הפך לציר והמניע להתנהלות מפלגת העבודה והיא חייבת להתנער ממנו. המפלגה חייבת להפסיק לקבל החלטות מונעות ייאוש ומתוך אובדן דרך ולהתחיל לקבל החלטות מתוך אמונה ותקווה.

ציבור המצביעים של המפלגה נטש אותה, מסיבות רבות - אך אובדן הדרך היא המרכזית שבהן ולכן על המפלגה להחזיר להם את אחדות הדרך והרעיון ולהתכנס סביבו וגם אם לא יביא לה שלטון בעתיד הנראה לעין.

החזרה לגרעין המצביעים הקשה, לסניפים, לשטח ולפעילים, לאחדות הדרך והרעיון - דרך אמצעים דיגטליים זמינים, לדרך הברורה, לאמינות ההבטחות בעת בחירות, המאבק בייאוש והצבת אלטרנטיבה בהחזרת התקווה - הן צו השעה למפלגת העבודה ובהן תקומתה.

בפרט, גם אם יש הגיון פוליטי-רעיוני בחבירה לחוסן-לישראל, יש לנתק את התלות בכניסה לממשלת נתניהו שמשמעה אובדן דרך, אובדן האמון, הפרת הבטחה לבוחר והמשך ריסוק מוסדות השלטון.

אם על דרך של שיקום עצמאי מתוך הכנסת ואם בחבירה עם חוסן-לישראל - יש לעשות מעשה.

הערות

  1. הערכים במיפוי, הנם סובייקטיבים - עמדת המרכז בציבוריות הישראלית הנה חיתוך הצירים 0,0 ועמדת מפלגת העבודה מעט משמאל למרכז על נקודת החיתוך 0.5,0.5. עמדות כל יושבי-הראש ובני גנץ נוקדו באופן יחסי לעמדת הציבור ומפלגת-העבודה.
  2. תורת 'פוליטיקה כלכלית', הנה ענף תיאורטי בתחום מדע-המדינה והמסייע לבצע ניתוח מבניים פוליטיים ומתוך השענות על תורת המשחקים ומונחים כמו שיווי משפט ארו והבוחר החציוני,  ואחרים (כדי להעמיק, מומלץ מאמרים של שפסלי ווינגסט על שיווי המשקל במערכות פוליטיות וכלי ליצירת קואליציות של שפסלי ולייבר).
  3. מורכבות השיטה ואופן הצגתה, מגביל את מספר המימדים האפקטיבי לשניים ולכן הושמט המימד דת-מדינה המהותי לניתוח מצב הדברים בתקופת נתניהו. הוספתו למערך הנתונים בהחלט אפשר וישנה את תוצאות הניתוח.

הרשמה לעדכונים

"על מקורה של המסורת וההיסטוריה הלאומית כבסיס לדור הנוכחי לבנות, לשנות ולתקן. נזכור את נפילת העם היהודי ובית מקדשו פעמיים, פעם שניה בגלל שנאת חינם. נזכור - נשנה - נתקן."
ברל כצנלסון, "דבר" 1934

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

יצחק רבין - 2014 B

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי