על הפער בין מהות ותהליך בדמוקרטיה ובמשפט בראי ההפיכה המשטרית והמחאה
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שישי, 23 יוני 2023 11:31
- מחבר\ת הפרולטר {אסף הלחמי}
הדיון* בהפיכה המשטרית ובמחאה אינו משפטי גרידא, כי לעסוק רק בהיבט המשפטי הטהור הוא להסכים שהפרוצדורה (התהליך) גוברת על התוכן (המהות). עיסוק רק בתהליך מייתרת את המחאה ומעניקה הכשר ולגיטמציה להפיכה להתקדם אל תוך דיון טכני העוסק בפרטים ולא במהות.
המשמעות - קריסת שיטת המשטר הדמוקרטי ובהמשך מדינת ישראל.
העימות בין פרוצדורה למהות ומי מהן מהווה מדד לקיומה של דמוקרטיה, הוא ליבת הדיון במדע המדינה שנים ארוכות ומקורה בבלבול בין לְגִיטִימִיּוּת (חוקתיות - פרוצדורה ותהליך; Legitimate) ובין לֶגִיטִימַצְיָה (הכשר / גֻּשְׁפַּנְקָה - מהות; Legitimization: process of making legal).
שכן הלגיטימיות נגזרת מהחוק היבש וכל דיון בה הוא מהיבטו הטכני של התהליך (פרוצדורה) והלגיטימציה נגזרת ממהותו של התהליך והאם יש מעורבות הציבור מעניקה לו הכשר ציבורי וערכי. יתר על כן, ללא לגיטימציה ברמת שיטת המשטר - וזאת התוצאה הברורה והמידית של ההפיכה המשפטית - תקרוס המדינה שתאבד את האתוס המאגד שלה כריבונית על השטח.
לֶגִיטִימַצְיָה אל מול לְגִיטִימִיּוּת
העימות בין פרוצדורה למהות ומי מהן מהווה מדד לקיומה של דמוקרטיה, הוא ליבת הדיון במדע המדינה שנים ארוכות ומקורה בבלבול בין לְגִיטִימִיּוּת (חוקתיות - פרוצדורה ותהליך; Legitimate) ובין לֶגִיטִימַצְיָה (הכשר / גֻּשְׁפַּנְקָה - מהות; Legitimization: process of making legal).
שכן הלגיטימיות נגזרת מהחוק היבש וכל דיון בה הוא מהיבטו הטכני של התהליך (פרוצדורה) והלגיטימציה נגזרת ממהותו של התהליך והאם יש לו הכשר ציבורי וערכי. יתר על כן, ללא לגיטימציה ברמת שיטת המשטר - וזאת התוצאה הברורה והמידית של ההפיכה המשפטית - תקרוס המדינה שתאבד את האתוס המאגד שלה כריבונית על השטח.
כך שמערכת המשפט חייבת ויכולה לעסוק בלגיטימי ומתוך קבלת לגיטימציה ציבורית ועל בסיס דמוקרטיה שאינה מוגבלת רק להגדרתה הצרה כשיקוף תהליך (הצבעה) אלא להגדרה רחבה של מהות (תוכן והכשר המתבססים על מעורבות).
ומכאן שהדיון בתקפות עילת הסבירות למעשה חורג מהדיון המשפטי-טכני ואכן אינו יכול להשען על לגיטימיות של תהליך טכני דמוקרטי בלבד, אלא חייבת לנבוע ממהות דמוקרטית עמוקה של מעורבות המאפשרת לגיטימציה לדיון והכרעה ערכיים בבית המשפט.
כך, שבשיטה הדמוקרטית הייצוגית-יחסית פרלמנטרית הקיימת בישראל, רק בית מחוקקים הנשען על מפלגות שיש להן לגיטימיות מהותית (חוקתיות לתהליך ערכי - כלומר תהליך בחירות פנימי דמוקרטי אמיתי) ולא תהליכית (מינוי נבחרים ללא בחירות פנימיות) - כלומר כאלו שהן מפלגות המון שנבחרות בתהליך דמוקרטי פנימי, פריימריז - יכולות להעניק לרשות השופטת לגיטימיות לעסוק במה הוא סביר (ומה לא סביר)!
באופן אירוני, בגוש הימין יש היום רוב למפלגות המון כאלו ולכן דווקא עילת הסבירות משחקת לידם ואילו בגוש השמאל (מרכז) אין רוב למפלגות המון ולכן אינן יכולות להעניק לגיטימציה (בניגוד ללגיטימיות היבשה על פי החוק) לביהמ"ש לעסוק בעילת הסבירות.
יתר על כן, המחאה וגוש השמאל-מרכז מדירים ציבורים שלמים מתוך התהליך (הערבים אזרחי ישראל ומיעוטים אחרים, שיח השלום וכו) ולכן כושלת בלגיטימיות המהותית הנדרשת.
רמות של לגיטמציה
במדע המדינה, נהוג לאפיין שלוש רמות לגיטימציה (הכשר) ולפי סדר יורד בחשיבותן:
- מדינה (ריבונות על שטח)
- משטר (שיטת השלטון)
- שלטון (ממשלה ומדיניות).
חיבורים אקדמיים כמו של מקס וובר[1], יוסי שיין וחואן לינץ[2] וקונור[3] העוסקים במדינה ותהליך בנייתה, "נוהגים לטפל במספר רמות לגיטימציה שלטונית (בדגש על מדינות בעלות צביון דמוקרטי): מדינה, משטר, ממשלה ומדיניות. העדר הכשר (דה-לגיטימציה) ברמה אחת אינה גוררת כזו גם ברמה נמוכה יותר. מצד שני, סביר להניח כי העדר הכשר (דה-לגיטימציה) ברמת המדינה פוסלת, מראש, גם את סוג המשטר, הממשלה והמדיניות. לכן, על כל משטר ועל כל מדינה לקיים לגיטימציה ברמה בסיסית ככל האפשר".[4]
קיום של לגיטימציה ברמה הבסיסית ביותר ימנע מצב שבו: "כל מחלוקת, המעוררת בקרב מגזר רחב של אוכלוסיית המדינה הרגשה כי על אורח חייו או על ערכיו העליונים מרחף איום חמור מצדו של מגזר אחר של האוכלוסייה, יוצרת משבר בתוך מערכת מדינית תחרותית"[5]. משבר זה מסמל בהכרח חוסר יציבות. שבתורו ובחברה פלורליסטית-הטרוגנית יכול ואף סביר להניח כי יוביל לפגיעה בהליך הדמוקרטי וזאת מעצם העובדה שייתכן ויתבטא בצורה של אלימות והפרת סדר ותגובה אפשרית של השלטון לכך.
כל אלו מאפיינים את ההווה והמציאות בישראל של 2023 ומסמלים את קריסת הדמוקרטיה ההסכמתית שעמדה בבסיס הקמתה וקיומה.
קריסת הדמוקרטיה הקונסציונלית בישראל
דוד בן-גוריון, כאב המיסד של מדינת ישראל, הניח בה שיטת שלטון של דמוקרטיה קונסציונלית (מלשון "הסדר" ו-"הסכמה", Consociational Democracy) שחילקה את השלטון ואפשרה נגישות משאבים לכלל המגזרים בחברה הישראלית (בפועל, רק למרבית המגזרים ולא כולם). כך שבפועל, הוענקה לגיטימציה לשיטת המשטר על ידי כלל אזרחיה ובאמצעות שיטת הבחירות היחסית-פרלמנטרית שבאה לידי ביטוי בכנסת ובהמשך בממשלה המייצגת את השלטון.
מודל זה שהוצג על-ידי מדען המדינה ארנד ליפהרט (Arend Lijphart) לקראת סוף שנות ה-1970'ים והוצג כפתרון הנכון עבור חברות הטרוגניות (בניגוד להומגניות) המתאפיינות ברב מגזריות ולכן שסעים חברתיים ופוליטיים עמוקים הבלתי ניתנים לגישור (לפחות לא בקבוע זמן סביר ומידי). ליפהרט זיהה יישום שיטה זאת במדינות כמו לבנון (נכון לעת ההיא), שוויץ, הולנד, בלגיה ועוד. בישראל, טבע מדען המדינה אשר כהן את המונח 'דמוקרטיה הסדרית' כמבטאת את מהות התופעה - פוליטיקה של הסדרת מחלוקות.
גישת ההסכמה, גם לקחה בחשבון את "דילמת כר המרעה המשותף" (Tragedy of the Commons) המציגה תסריט בו פרטים מתחרים על ניצול מרבי של משאב משותף, תוך פגיעה בכמות, איכות וזמינות המשאב לשאר הפרטים החולקים אותו. הדילמה הוצגה לראשונה על ידי גארט הרדינג (Garret Hardin) בהרצאה שנתן בשנת 1968[6] ובה פותחה לראשונה התשתית להתמודדות עם הבעיה המרכזית הניצבת בפני דמוקרטיה - חלוקת משאבים צודקת. שכאמור, "השאלה - איך מונעים מהפרט תהליך קבלת החלטות מושכל (רציונאלי) המגבש רצון (או יכולת) להביא למיקסום הרווח שלו ובכך פגיעה במשאב המשותף ובטווח הארוך פגיעה באינטרס של הקהילה בכלל ושלו בפרט (מעצם השחיקה במשאב שנדרש גם עבורו)"[7].
'דילמת כר המרעה המשותף', נובעת בעצם ממודלים כלכליים של התנהגות פרטים בתהליכי קבלת החלטות כמו 'משחק סכום אפס' שבו יש רק מנצח ומפסיד, אל מול 'דילמת האסיר' שבה קבלת ההחלטה מתבססת על מזעור ההפסד למינימום האפשרי ולמעשה מציאת נקודת איזון בין רווח והפסד לכלל השחקנים במגרש[8].
בישראל וכבר בשנות ה-1940'ים והרבה לפני ההוגים שאוזכרו למעלה, בן-גוריון הבין כי בחברה מתאפיינת בשסעים על רקע דת, שמרנות, לאום, גיאוגרפיה, עדה ומוצא, מעמד כלכלי, השכלה וכו' אין אפשרות למערכת פוליטית המתבססת על משחק סכום אפס ומכאן שחובה להתנהל על פי כללי משחק של הסדרה והסכמה על חלוקה 'הוגנת' של עוגת השלטון.
עם חלוף השנים ובעיקר מאז 1977 ושנות שלטון הימין שמטבעו הביא תפיסת עולם הרואה בהסכמה והתערבות המדינה בחלוקת משאבי השלטון פסול - החלו ההסכמות וההסדרים להישחק ועד השנים האחרונות בהן ולמעשה אין בישראל דמוקרטיה הסכמתית ואשר שיאה היא ההפיכה המשטרית של שנת 2023.
מהות מול תהליך, התיאוריה
הדמוקרטיה בתרבות המערבית עברה מהפכים ותהפוכות רבים. החל מדמוקרטית הכיכר האתונאית, דרך מדינות הלאום וכלה במשטרים הליברלים המודרניים של ימינו. במהלך ההיסטוריה עסקו הוגים רבים בכללים ובמסגרות שחובק בתוכו מושג זה. בסיומה של המאה העשרים, ותחילת המאה העשרים ואחת, ניתן לחלק את ההתייחסות לדמוקרטיה לשתי מגמות מרכזיות. אם כי לא נפרדות לחלוטין.
האחת, עוסקת במהות כקודמת לתהליך והשנייה טוענת כי התהליך קודם למהות (Process ו- Substance בהתאמה). באופן מעשי, שתי גישות אלו (גם אם נוגדות במובנים רבים) משלימות אחת את השנייה. הטיעונים שמעלה כל צד לזכותו ולחובת הצד השני, מרכיבים ביחד חזית רחבה ומוצקה המבססת את מעמדה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית. האופן הדיאלקטי שבו תלויה כל גישה ברעותה יוצרת מכלול דמוקרטי שבקצהו האחד קיום התהליך ובקצהו האחר מתקיימת המהות המלאה[9].
כנציג התפיסה הגורסת התקיימות המהות לפני התהליך, ניתן להביא את רוברט דאהל (Robert A. Dahl). במאמרו 'משטרים ואופוזיציות'[10], מוגדרת דמוקרטיה, "…כצירופם של לפחות שני מדדים: מאבק ציבורי והזכות להשתתף בממשל"[11]. כלומר, דאהל מסביר כי הגדרתה של הדמוקרטיה אינה חד-ממדית ואיננה מתייחסת רק לזכותו של הפרט להשתתף בתהליך ההצבעה. אלא, מבוססת על זכותו ויכולתו להיאבק במסגרת התהליך האמור. זכות ויכולת אלו מעוגנות בהבטחת המהות הדמוקרטית הכוללת את זכות הבעת הדעה, ההתארגנות, חופש הקניין וכדומה.
למעשה, דאהל שם את הדגש על המהות עצמה מכיוון שהוא מקיים הנחה נסתרת שהתקיימות חופש, שוויון וזכויות דמוקרטיות אחרות יגרום להליך הדמוקרטי עצמו (כלומר, תהליך ההצבעה וההשפעה) לנבוע באופן טבעי ובלתי מופרע ובכך לקיים קשר תלותי-דיאלקטי.
מצד שני, סמואל הנטיגנטון (Samuel Huntington) מייצג את הטוענים כי בדמוקרטיה התהליך קודם למהות. הנטיגנטון קובע כי, "ההגדרה של דמוקרטיה במובן של בחירות הנה הגדרה מינימלית"[12] ומספקת. קביעה כזו איננה משאירה ספק בדבר חשיבותו ומרכזיותו של התהליך עצמו כתנאי מספיק להתקיימותו של משטר דמוקרטי. אולם, אפילו הנטיגנטון מרחיב ומבהיר, "שקיומן של זכויות אזרחיות ופוליטיות אלו לחופש הדיבור, הפרסום, הויכוח, הכינוס וההתארגנות נחוץ להתקיימותו של ויכוח פוליטי וקיומן של בחירות"[13].
שוב, מתקיימת תלות-דיאלקטית, של מרכיב הבחירות המינימאלי, הגוררת עמה קיום המהות הדמוקרטית באופן שרק קיום האחת יאפשר קיום השנייה. תלות זו מתבטאת גם בכך שלא ניתן להגדיר באופן שלם את המהות הדמוקרטית, אם לא נוכל להגדיר את התהליך הדמוקרטי. ולא ניתן להגדיר את התהליך האמור, אם לא נוכל להגדיר את המהות הדמוקרטית באופן שלם.
השילוב בין ההכרה בחשיבותו של התהליך, כבסיס ליכולת לספק את המהות הדמוקרטית, ואת ההכרח להתקיימות המהות, בכדי לאפשר את התקיימות התהליך, מבססת את מעמדה של הדמוקרטיה במערב. מרבית ההוגים הגיעו להבנה כי שני קטבים אלו מהווים נדבכים בלתי-נפרדים מהסך הכולל הקרוי דמוקרטיה וכי קיום זו האחרונה מותנה בשניהם באופן בלתי-נפרד.
אולם, עצם הדיון מביא אותנו להכרה כי התקיימות תהליך דמוקרטי, בפני-עצמו, אינה מבטיחה את התקיימות המהות הדמוקרטית בשלמותה. וכן, כי הקפדה על המהות לא מבטיחה את התהליך ולכן, למעשה, פוגמת גם במהות.
על מפלגת העבודה
כמפלגת שלטון, העבודה הנחילה את שיטת דמוקרטיית ההסכמה גם בבית פנימה ובכך אפשרה נגישות למשאבי השלטון למגזרים וקבוצות שאחרת היו מודרים ממנה. בכך היה חוזקה ובכך הפרידה עצמה ממפלגות שואפות שלטון אחרות בישראל בגוש השמאל-מרכז. בימין, תמיד הייתה הליכוד שהמשיכה ועד היום לשמר דגם זה של דמוקרטיה פנימית, ועל כל החסרונות שיש בו ובהסתייג מהתפיסה הרעיונית שהיא מייצגת כמפלגה ובנפרד מאופן בו היא מתנהלת בבית פנימה.
עם השנים ועם שחיקת המנגנונים הדמוקרטים פנימה ועד כדי הפיכה משטרית למעשה וביטול הפרדת הרשויות - איבדה המפלגה את היכולת להכיל פנימה מגזרים רבים ושונים מתוך האוכלוסייה ולכן איבדה את הלגיטימיות שלהם.
כך שמי שהייתה פעם מפלגה שואפת שלטון גם בתפיסת מצביעי הגוש, הפסיקה להוביל אותו והעבירה את המושכות למפלגות שאין בהן יכולת להכיל זרמים ומגזרים באופן דומה - כך שהן עצמן מייצגות את יישום ההפיכה המשפטית 2023 באופן מעשי.
עד שהגוש לא ידע להעמיד במרכזו מפלגה דמוקרטית אמיתית על בסיס הסדר והסכמה רחבים כבסיס לשלטון שהוא מבקש - לא יהיה מזור לתחלואי הגוש והמדינה. בתמונה המקדימה למאמר זה, נראים פעילי מחאה מסורים ונאמנים המנסים להדיר מתוכה מי שמניפים את השלט "אין דמוקרטיה עם כיבוש" ובכך מפרים והלכה למעשה את חוזה ההסדר וההסכמה הדמוקרטי ומסרסים אותה מהלגיטימיות שכה דרושה לה.
בראיית כותב מאמר זה - מפלגת העבודה חייבת לחזור ולשקם את עצמה פנימה דמוקרטית ולהוביל שוב את הגוש כמייצגת אמיתית לכלל המגזרים והזרמים באוכלוסייה.
* הכותב הנו מדען-מדינה בוגר תארי B.A. ו-M.A. (תזה בנושא דמוקרטיה) במדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
הערות שוליים ומקורות
[1] Max Weber, Politics as a Vocation - What is a State, in From Max Weber: Essays in Sociology, edited by H.H.Gerth & C.Wright Mills, 1946, Oxford University Press / Max Weber, Domination and Legitimacy, in Frank Parkin, 1982
[2] Yossi Shain & Juan J. Linz, Between States: Interim Governments and Democratic Transitions, Cambridge University Press, 1995. pp. 6-21
[3] Walker Connor, A Nation is a Nation, is a State, is an Ethnic Group, Ethnic & Radical Studies 1 (October 1978):377-400.
[4] דמוקרטיה, קהילה, מדינה; דעות 2007 - אסף הלחמי, www.deot.co.il/politics-economics-society/83-democracy-community-state.html.
[5] שם - הערה 2, עמוד 70.
[6] The Tragedy of the Commons, http://www.garretthardinsociety.org/articles/art_tragedy_of_the_commons.html, 1968.
[7] דילמת כר המרעה המשותף, דעות 2007 - אסף הלחמי, www.deot.co.il/politics-economics-society/33-tragedy-of-the-commons.html.
[8] פריימריז, למה זה הכי דמוקרטי?; דעות 2008 - אסף הלחמי, www.deot.co.il/politics-economics-society/122-primaries-it-is-most-democratic.html.
[9] שם - הערה 4.
[10] Robert A. Dahl, Regimes and Oppositions, Yale University Press, 1977.
[11] שם, עמוד 6.
[12] Samuel Huntington, The Third Wave, Oklahoma University Press, 1991, עמוד 9 (המאמר בירחון הדמוקרטיה 1991, www.ned.org/docs/Samuel-P-Huntington-Democracy-Third-Wave.pdf)
[13] שם, עמוד 8.
