שרת העבודה גולדה בונה שיכונים לעולים

דירוג משתמשים: 5 / 5

Star activeStar activeStar activeStar activeStar active
 

שרת העבודה גולדה מאיר, 1956-1949 – למי נתנה עדיפות במדיניות השיכון, לעולים או לוותיקים?

משרד העבודה פתח בפעילות מואצת של בנייה לשיכון עולים. רוב הבנייה בוצעה במסגרת הדיור הציבורי במימון הממשלה. בשנים 1952 – 1956 הובילה ישראל את נתוני הבנייה בדיור הציבורי בקרב מדינות העולם יחסית לגודל האוכלוסייה; 15.1 דירות (ללא בנייה ארעית) לכל אלף תושבים, לעומת 11 דירות שבנתה הבאה אחריה, גרמניה המערבית שנמצאה בתנופת בנייה במסגרת מאמצי השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנים 1956-1948 למעלה מ-70% מהבנייה הציבורית הוקדשה לעולים.

גולדה מאירמתוך פרסום ארכיון המדינה

המחצית הראשונה של שנות החמישים שבהם קלטה מדינת ישראל דלת האמצעים מאות אלפי עולים, מזינה את המחלוקות החברתיות והפוליטיות במדינת ישראל עד לימינו אלו. ספרים, מאמרים, תכניות טלוויזיה ורדיו ועוד, שבים ודשים בימים ההם ובתוך כך ביחסו של הממסד שנשלט על ידי של מפא"י לעולים. שוב ושוב אנו שומעים טענות על כך שהעולים החדשים קופחו בשנות החמישים לעומת האוכלוסייה הוותיקה, ובכלל זה במדיניות השיכון. המוני העולים שזרמו לישראל היו ברובם המכריע חסרי אמצעים ושוכנו בעיקר בדיור זמני בתנאים קשים במחנות עולים ובמעברות. הרצון להעבירם לדיור קבע יצר צורכי שיכון עצומים.

בקליטת העלייה ההמונית עסקה תחילה הסוכנות היהודית ועם הזמן נטלה על עצמה הממשלה את מילוי צרכי החיים של העולים, ובלשונו של ראש הממשלה בן-גוריון בכנסת בנובמבר 1949 "קליטת העלייה אומרת קודם כל שיכון ותעסוקה". בשנות החמישים לא היה קיים משרד לקליטת העלייה וגם לא משרד השיכון, ועיקר המשימה בשני התחומים האלו הוטלה אפוא על משרד העבודה שבראשו עמדה שרת העבודה גולדה מאירסון (לימים מאיר).

בתחום השיכון עמד משרד העבודה בפני דילמה; כאמור היו צרכי הדיור בקליטת העלייה עצומים, אולם גם האוכלוסייה הוותיקה סבלה ממצוקת דיור קשה, תוצאות מיעוט הבנייה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא רק סבלם של העולים הגיע לאוזני קברניטי משרד העבודה, אלא גם של הוותיקים. "אני גרה בחדר כדיירת משנה ללא כל נוחיות, ללא אפשרות להכין לי ארוחת בוקר או ערב במטבח, ואפילו לעשות אמבטיה בדירה בה אני גרה", כתבה למשרד העבודה ב-1951 אחות מוסמכת לאחר 30 שנה בארץ. אלא שלא ניתן היה לספק את כל הצרכים האלו ועל משרד העבודה היה לקבוע סדר עדיפויות – עולים או וותיקים. גולדה מאיר החליטה בצורה חד משמעית – העדיפות תינתן לעולים! ביטוי ברור למדיניות זו של משרדה נתנה שרת העבודה בנובמבר 1950 כשנדרשה לקבוע מדיניות של עדיפות בהקצאת מלט בימי "משבר המלט". משבר זה נוצר כתוצאה ממחסור חמור בחומרי היסוד לבנייה עקב הידלדלות חדה ביתרות מטבע החוץ, שמנע ייבוא של חומרי בנייה. ממשלת ישראל מצאה את עצמה דנה בכמה ישיבות בסוגיה למי תינתן עדיפות בהקצאת המלט? האחריות לכך הוטלה על שרת העבודה והיא קבעה באזני השרים: "עדיפות ראשונה לצורך זה, ליציקת רצפות בצריפונים במעברות, ואחרי זה שיכון עולים, ואחריהם – יסבול מי שיסבול'.

משרד העבודה פתח בפעילות מואצת של בנייה לשיכון עולים. רוב הבנייה בוצעה במסגרת הדיור הציבורי במימון הממשלה. נתוני הבנייה של משרד העבודה בשנים אלו היו מרשימים ביותר. בשנים 1952 – 1956 הובילה ישראל את נתוני הבנייה בדיור הציבורי בקרב מדינות העולם יחסית לגודל האוכלוסייה; 15.1 דירות (ללא בנייה ארעית) לכל אלף תושבים, לעומת 11 דירות שבנתה הבאה אחריה, גרמניה המערבית שנמצאה בתנופת בנייה במסגרת מאמצי השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנים 1956-1948 למעלה מ-70% מהבנייה הציבורית הוקדשה לעולים (ראו להלן טבלה). למעשה מאז 1952 הייתה האטה בבנייה ואילו היו לנו נתונים ספציפיים לגבי שנות העלייה הגדולה, 1951-1948, יש יסוד סביר להניח שהם היו אף גבוהים מאלו.

העדיפות המכרעת שניתנה לעולים גררה ביקורת וטענות לקיפוח בקרב האוכלוסייה הוותיקה, שחלקים מממנה מצאו את עצמם ללא פתרונות דיור. ביולי 1951, ערב הבחירות לכנסת השנייה ומתוך חשש שהדבר ישפיע על הישגיה של מפא"י, הכריזה הממשלה בבהילות על תכנית "השיכון העממי". התכנית נועדה לבנות, לצד הבנייה לעולים, גם עשרות אלפי דירות ברמה גבוהה ובעלות נוחה בסיוע ממשלתי לאוכלוסייה הוותיקה בלבד.

על התכנית ותוצאותיה ניתן ללמוד במרכז המבקרים של ארכיון המדינה ובעמוד הפייסבוק שלו.

הרשמה לעדכונים

"הצבא איננו ארגון דמוקרטי זה הארגון הבלתי-דמוקרטי היחיד שהדמוקרטיה שומרת כדי להגן על עצמה."
שמעון פרס, ראיון ב-YNET יולי 2005

מאז 2004

כבר מעל 15 שנה, הבמה-הרעיונית היא כיכר העיר היחידה עבור חברי מפלגת העבודה.

יצחק רבין

התחברות

לפרסום מאמרים

אחד במאי - עמודה ראשית